תימסית נ' המאגר בע"מ - חברה לבטוח

ב"כ התובע: עו"ד גיצה

ב"כ הנתבע: עו"ד טרוזמן

פסק דין

תביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: החוק).

התובע, יליד 1968, שליח במקצועו וכיום נהג מונית, נפגע ב-8/3/07 בתאונת דרכים עת רכב על קטנוע המבוטח ע"י הנתבע. אין מחלוקת על קרות התאונה ועל הכיסוי הביטוחי.

חילוקי הדעות סבים את היקף הנזק. התובע טוען כי הפגיעה ברגלו, בהצטרפה לפגיעה מולדת קודמת ולהכשרתו כשליח וכנהג, גרמה לפגיעה קשה בכושר ההשתכרות הרבה מעבר לנכות הרפואית ואילו הנתבעת טוענת כי מדובר בפגיעה מזערית וכי ממילא התובע לא הוכיח את שיעור פגיעתו התפקודית שכן – כפי שהודה בעדותו – כיום הוא עובד "בשחור" כנהג מונית ואין בידו מסמכים בנוגע להיקף הכנסותיו.

הפגיעה והנכות הרפואית

בעקבות התאונה נפגע התובע בכפות ידיו וכפות רגליו. התאונה הוכרה כתאונת עבודה.

ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (מל"ל) קבעה כי לא נותרה נכות צמיתה אך ב-17/11/08 קיבלה ועדת עררים את הערר שהגיש וקבעה כי נכותו הנה בשיעור 20%, לפי סעיף 35(1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגע עבודה), תשט"ז-1956, בגין פגיעה בקרסול שמאל הגורמת להשפעה בינונית על כושר הפעולה. מכך ניכתה הוועדה 10% על רקע שינויים מולדים, כך שסה"כ נכותו בגין התאונה הועמדה על 10%.

הוועדה קבעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15, וכי התובע יכול לשוב לעבודתו כשליח.

לשלמות התמונה אוסיף כי מעדות התובע עולה שנקבעה לו גם נכות כללית בשיעור 40% בשל "עצמות מיותרות בגוף" (כהגדרתו) אולם התובע הבהיר כי לנכות זו אין השפעה תפקודית, ובלשונו "זה לא מגביל" [עמ' 5, 20-21].

הנכות התפקודית

לפני התאונה עבד התובע כשליח שכיר ושכרו עמד על כ- 5,133 ₪ נטו, ומשוערך להיום - 5,915 ₪. לאחר התאונה שהה בתקופת אי-כושר של כשלושה חודשים, ולטענתו לאחריה התקשה להשתלב חזרה בעבודתו כשליח שכן בשל הכאבים ברגלו הוא לא יכול להמשיך ולרכב על קטנוע באורח אינטנסיבי ולכן נמנע ממנו לעבוד כשליח במשרדי פרסום, כפי שעשה בעבר. במהלך שנת 2008 שב לעבוד כשליח במסעדה סינית, אך בשכר נמוך משכרו לפני התאונה.

כיום עובד כנהג מונית, במונית עם תיבת הילוכים רגילה, ולטענתו הכאבים ברגלו מקשים עליו ומגבילים אותו ולכן הוא עובד במשמרת לילה שבה התנועה דלילה יותר ונוטל הפסקות ארוכות. משמרת הלילה וההפסקות הממושכות גורמות לפגיעה בהכנסותיו העומדות היום על כ-3,000 ₪ בחודש. לא הוצגה כל ראיה לביסוס טענותיו (לבד מעדותו), ובחקירתו הנגדית עלה כי נקלע לחובות ולכן בחר בעבודה שבה הוא יכול להסתיר את הכנסותיו [עמ' 4, 32-29]. עוד עלה שהתובע החל בהליכים להוצאת רישיון לרכב ציבורי עוד לפני התאונה.

לאחר ששמעתי את עדותו של התובע ובחנתי את הראיות שהוצגו מצאתי כי נגרמה לתובע נכות תפקודית מסוימת, אם כי לא במידה אותה הוא מתאר. כאמור לעיל, ועדת הערר קבעה כי לתובע נכות בשיעור 20% בגין פגיעה בינונית בתפקוד הקרסול. אמנם רק מחציתה נובעת מן התאונה, אולם צירוף התאונה למצב המולד גרם לנזק מצטבר גבוה יותר והתוצאה הסופית המגבילה היא תולדת התאונה (השוו: ע"א 248/86 עיזבון המנוחה לילי חננשוילי נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529). פגיעה בינונית בקרסול משפיעה על כושר התפקוד, ואף שהיא אינה מונעת אפשרות נהיגה באופנוע היא עשויה להקשות על עבודה כשליח שעיקרה נסיעות תכופות בתנועה צפופה, והיא מחייבת עצירות והשענות על הרגל. שליחים גם נדרשים לצעידה רגלית מן החניה למקום השליחות. הדברים דומים, אם כי במידה פחותה, גם בנהיגה ברכב ללא הילוכים, בעיקר במונית שמחייבת שעות נסיעה ממושכות וכרוכה גם ביציאה מהמונית וסיוע לנוסעים. ברי אפוא כי נגרמה לתובע נכות תפקודית, ועל רקע השכלתו והכשרתו הקודמת יכולתו להשתלב בעבודות משרדיות נראית מוגבלת ביותר.

מנגד, לא שוכנעתי כי פגיעתו של התובע היא קשה כפי שביקש לצייר בעדותו. בפועל, בשנת 2008 חזר התובע לעבוד כשליח על קטנוע ושכרו עמד על 200 ₪ ליום ותוספות, ונע – בחודשים לגביהם הוצג תלוש שכר – בין 4,330 ₪ לבין 5,237 ₪ ברוטו. שכר זה נמוך במעט משכרו לפני התאונה, אך לא ניתן לקשור בין הירידה בשכר לבין המצב הרפואי. התובע עזב עבודה זו על רקע סכסוך עם בעל הבית, וללא קשר למצבו הרפואי.

גם את המעבר לעבודה במונית לא ניתן לשייך למצבו הבריאותי של התובע, שכן, כאמור, התובע הודה כי בחר בעבודה זו על מנת להסתיר את הכנסותיו. יתרה מכך, התובע טוען אמנם כי שיעור השתכרותו נמוך בהרבה משיעורו לפני התאונה ועומד כיום על 3,000 ₪ בלבד, אולם הוא לא הציג כל ראיה שתתמוך בטענותיו. כך, לא הובא בעליה של המונית שיעיד על היקף ההכנסות, על עלויות ההשכרה או על הסיבה לשיבוץ במשמרות לילה, לא הובאו ראיות להכנסות או הוצאות כלשהן, למשל: עלויות דלק, ולא הוצגה כל ראיה אחרת. בנסיבות אלו אין די בעדותו היחידה של התובע בנוגע לשכרו (השוו: סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), מה גם שעדות זו לא היתה מדויקת וגם שיעור ההכנסה של 3,000 ₪ שנטען היה בגדר הערכה גסה בלבד.

מן האמור לעיל עולה כי אף שקיימת פגיעה מסוימת בתפקודו של התובע, בוודאי על רקע הכשרתו, השכלתו ומצבו הבריאותי הקודם, בפועל שב לעבודה באותם תחומים ולא הובאו ראיות לירידה בשכר כתוצאה מן התאונה. בנסיבות אלו, ובשים לב לכל האמור לעיל, מצאתי כי נכותו התפקודית פחותה מנכותו הרפואית ואני מעריך אותה בשיעור 7.5% (לעניין קביעת נכות תפקודית השוו: ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792).

שכר לפני התאונה

התובע הציג תלוש שכר מ- 2/07 לפיו שכרו עובר לתאונה עמד על 5,396 ₪ ברוטו, 5,133 ₪ נטו. זהו גם השכר הרבעוני העולה ממסמכי המל"ל. התובע טוען כי בפועל היה שכרו גבוה יותר שכן ביצע עבודות פרטיות "בשחור", למשל שליחות פיצה, אולם לא הובאה כל ראיה שתתמוך טענה זו. כמו כן נטען כי זכה להטבות שונות כגון שימוש חופשי בטלפון נייד של המעביד, שימוש בקטנוע לצרכיו הפרטיים והחזר בגין רישוי וביטוח, אולם גם במקרה זה לא הוצגו ראיות, לא לעצם ההטבות ולא לשיעורן. טענת הנתבע שהתובע לא הוכיח את בסיס שכרו משום שלא הציג ראיות לרצף תעסוקתי לפני התאונה נדחית, שכן מצאתי כי די בתלושי השכר שהוצגו כדי לתמוך בעדותו של התובע בנוגע לשכרו כשכיר. אני קובע אפוא כי הראיות שהוצגו משקפות את שכרו לפני התאונה שהיה 5,133 ₪ נטו, ומשוערך להיום - 5,915 ₪.